קיבלתי מתנה. ואם לדייק: בן זוגי קיבל מהוריו מתנה ליום הולדתו – זוג כרטיסים להצגה.
ההצגה האחרונה שהלכנו אליה יחדיו לפני מספר לא קטן של שנים הותירה בי את התחושה החזקה, מה שידעתי תמיד: הכי טוב להישאר בבית! קיבלתי את הבשורה בהתלהבות של אדם ההולך לטיפול שורש מכאיב במיוחד.
ההצגה נבחרה על ידי בקפידה מתוך רשימת הצגות, לאחר בדיקה מקפת על תוכנה של ההצגה ובעיקר על פי רשימת השחקנים המופיעים בה. שחקנים מוערכים ואהובים שהצליחו להתחבב עלי במקומות שונים (בטלוויזיה, בבית על הספה, כוס קפה ביד, ושמיכת פוך מעל… מי צריך יותר מזה???). גם לאחר בחירתי ניסיתי לחמוק באלגנטיות מן המטלה הקשה, ואף העליתי חלופות הגיוניות "הילדה תקום ותבכה ונצטרך לחזור באמצע, אז אולי תלך עם אמך, או עם הבייביסיטר, או תמצא כבר מישהו שישמח יותר…"
המבט הזה של יקירי שאומר "עוכרת שמחות שכמותך" הבהיר לי שלמען שלום הבית אין לי ברירה אלא להקריב עצמי, ולהמיר את הכיף שבלהיות בערב בבית ביציאה והליכה למקום הנורא הזה הקורא לעצמו – התאטרון. "אם צריך לוותר על הקפה והפוך, לפחות שהכיסאות יהיו נוחים ואפשר יהיה לישון בכיף…" קיוויתי…
כל הילדים הונחו במקומם, התקלחתי, התלבשתי, הבייביסיטר הגיעה, ולא נותר ולו חריץ קטן אחד למילוט. יוצאים מן הבית.
התנחמתי בעובדה שיש לנו מספיק זמן לעצור לפני כן, בקפה הכי שווה בעיר, שימתיק ולו במעט את הגלולה המרה.
עד לבוא הקפה נפגשתי עם מכרה לשיחה ידידותית, ואולי גם אפקטיבית לעבודתי.
בהגיענו להיכל התרבות, פגשתי בפנים מוכרות וידידותיות שלא ראיתי זמן רב, ושמחתי על ההזדמנות להתקשקש ולהתעדכן כמו שבנות אוהבות לעשות… (שלא יכעסו עלי הפמיניסטיות – אולי לא כל הבנות רק אלה שהן כמוני).
המון אדם היה שם. הופתעתי לגלות שיש אנשים שממש אוהבים לצאת בערב מהבית. מה, אין להם חיים?
נכנסתי לאולם עם השמע הצלצול, מצאתי את מקומי ואת אישי היקר שברח מן הקשקשת אל השקט המבורך באולם. האור כבה וההצגה החלה.
אז מה היה לנו עד עכשיו? קפה טוב, שני מפגשים ידידותיים, מושבים נוחים לשעתיים הקרובות, אולי הרעיון הזה ללכת להצגה הוא בסופו של דבר פחות גרוע משחשבתי. עכשיו, כל שנותר הוא להתרווח על הכסא לעצום עיניים ולישון… (להיזהר רק לא לנחור, בכל זאת המקום מלא אנשים, לא נעים… )
מה אומר, לישון לא הצלחתי, מרגע שההצגה החלה ועד סופה לא הפסקתי לצחוק לרגע. יצאתי מההצגה בתחושה שכבשתי את האוורסט. לא הצלחתי וגם לא רציתי לעצום עיניים ולו לשניה אחת פן אפספס משהו, אפילו ניסיתי שלא לעפעף.
אין ברירה אלא להודות – נהניתי מכל רגע! ועכשיו יקירי יכול לאמר לראשונה בחייו "אמרתי לך". ואתם יודעים מה, לא אכפת לי, שיגיד.
קורה שהמוח שלנו נצמד בדבקות לניסיון מר או לא מוצלח אחד, ואנו מוותרים על התנסויות שיכולות להיות מעניינות, מקדמות, מועילות, חיוביות ומשמחות. יש הרבה מה ללמוד מניסיון לא מוצלח אחד. לא לנסות שוב אינו בהכרח אחד מהם.
אפשר ללמוד להתייעל, אפשר ללמוד שצריך לבדוק קודם מה ולמה, אפשר ללמוד מה אני אוהב ומה אני לא, ואפשר ללמוד שתמיד יש עוד מה ללמוד.
כדי שהנסיון הבא היה מוצלח יותר שאל את עצמך:
מה לא היה מוצלח בפעם הקודמת? מה למדתי?
מה אני רוצה להשיג מהתנסות נוספת?
מה באפשרותי לעשות כדי שבפעם הבאה יהיה מוצלח יותר?
ועוד, כשאתה מצפה לגרוע מכל, כנראה שתופתע לטובה. זה לא אומר שכדאי לצפות לגרוע מכל כל הזמן כי אם כן, למה לקום מן המיטה בבוקר מלכתחילה, אלא שכדאי לזכור: ציפיות לחוד ומציאות לחוד. לפעמים כגודל הצפייה, גודל האכזבה ולהיפך. הראש כדאי שיישאר פתוח לאפשרויות, להפתעות. כדאי לצפות פחות ולעשות יותר.
וכעת לא נותר לי אלא לשאול: מתי והיכן ההצגה הבאה?
