חיכיתי חיכית
בכיתי בכיתי
ומי לא בא?…
כילדה אהבתי והזדהיתי מאוד עם הילדה הקטנה שסידרה את הבובות, התלבשה והתייפתה לכבוד המנוול הזה שהבריז לה, מיכאל.
כשהייתי בשמינית, התאמנתי למירוץ של 4 קילומטרים. לא שהייתי ספורטאית גדולה, אבל בכך הבטחתי לי ציון 10, וגם הייתה זו הזדמנות נפלאה להראות לילד היפה ההוא, שלא ראה אותי ממטר, שאני שווה משהו… במשך מס' חודשים התאמנתי, רצתי כל יום 5 קילומטרים, הרגשתי מצוין.
ביום התחרות, חברה ביקשה ממני לחכות לה בתחנת האוטובוס. הגעתי בזמן וחיכיתי. וחיכיתי, וחיכיתי… שעת התחרות קרבה, אלא שאני הבטחתי לחכות, אז חיכיתי. כמובן, שאיחרתי ולא השתתפתי בתחרות. זכיתי למבטים רותחים מהמורה להתעמלות שאמרה, שכרגיל אי אפשר לסמוך עלי… והילד ההוא? לא ראה אותי ממטר. באותו היום הפסקתי לרוץ. הפסדתי.
לו רק עצרתי לחשוב, אולי לא הייתי יושבת ומחכה זמן רב כל כך. אחרי 5 דקות של המתנה, כבר יכולתי לשאול את עצמי, ולחקור את המקום בו אני נמצאת, לבדוק את האפשרויות הניצבות בפני, לנתח את הרווח וההפסד במצבי ולקבל החלטה שקולה יותר.
היה עלי לבחור בין שתי התחייבויות, אחר כלפי חברתי – לחכות לה, והשנייה כלפי עצמי, לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי – להשתתף בתחרות. בהחלטה להישאר ולחכות, בחרתי לקחת אחריות על אדם אחר, לכאורה לא אחראי ומאחר, במקום להתרכז באחריות שלי על עצמי.
למה בחרתי כך? אולי כי היה נוח ונעים יותר לחשוב שאי אפשר בלעדי, אולי כי דבקתי בערך שאומר שמילה זו מילה, ואם אמרתי שאחכה, עליי לחכות. כך או כך, לו עצרתי רגע לחשוב הייתי מבחינה כי,
הדרך מתחנת האוטובוס וכמות האנשים לא השאירה מקום לטעות וחברתי הייתה יכולה להסתדר מצוין, בלעדי.
כך שבמקום לשאול את עצמי מה באמת חשוב לי עכשיו, והאם חיוני לחכות, פשוט ישבתי לי וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, כמו הילדה בשיר.
מיכאל לא אשם, אולי הוא לא ידע שמחכים לו, ושהוא כל כך חשוב. חברתי לא העלתה בדעתה שאני אשב ואחכה זמן רב כל כך. היא הקדימה, ראתה שהיא יכולה להסתדר, ועשתה את זה. כנראה שלא הייתי כל כך חיונית כפי שבחרתי לחשוב.
לפעמים במקום לקום ולעשות מעשה אנו בוחרים להיות פסיביים. מציירים מציאות, מסבירים אותה לכל מי שמוכן לשמוע, ולא עוצרים רגע לחשוב האם אפשר גם אחרת, ואיך. האמונה הבלתי מתפשרת שהמציאות היא זו ואין אחרת, מונעת מאיתנו אפשרויות חדשות ומעבר למציאות אחרת, שם אני עלול למצוא את עצמי חיוני יותר.
וכך ואנחנו יושבים ומחכים, ואוטמים עצמנו לאפשרויות אחרות. אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור אליו התרגלנו שוב ושוב, ("היא לא יכולה בלעדי,,, היא לא יכולה בלעדי) ומונעים מעצמנו התקדמות ועשייה.
אז מה עושים?
מתחילים לנוע באי שקט בספת ההמתנה, אוחזים בעט ומעלים שאלות.
מה עוצר אותי? למה אני מחכה? מה אני מונע מעצמי כל זמן ההמתנה?
מה אני מפסיד בכל יום שאני נשאר ומחכה?
אילו אפשרויות ניצבות בפני? אילו אפשרויות אני יכול ליצור?
אחזו בעט והתחילו לכתוב, האמינו באפשרויות חדשות, וצאו לדרך.
ולסיום-
אדם שחה בים, התרחק כל כך עד שלא ראה את החוף. התפלל אל האלוהים. בא אליו שחף ואמר: "בא אחרי ואראה לך את הדרך", "לא תודה" השיב האיש, "התפללתי אל האלוהים, והוא יצילני". המשיך לשחות ללא כיוון, החל להתעייף והנה דג גדול. אמר לו הדג, "בא, ואשא אותך על גבי אל החוף", ענה האיש, "תודה, אך האלוהים יצילני". התעייף האיש עד מאוד, והנה סירת דייגים לפניו, רצו לקחת אותו איתם, אך הוא סרב ואמר "אלוהים יצילני". תש כוחו של האיש ומת. הגיע לשמים, התייצב מול בוראו ושאל: "התפללתי שתעזור לי האמנתי בך, מדוע לא באת להצילני?" אמר אלוהים: "ניסיתי, שלחתי אליך את השחף כשעוד היה לך כוח לשחות, את הדג כשיכולת לאחוז בו, ואת הסירה כשכבר לא נשאר לך יותר כוח, מה ציפית, שארד בעצמי ואשא אותך על גבי?"
הסתכל סביבך, אילו הזדמנויות אתה מפסיד בכל יום של ציפייה?
רוצה להתחיל לנוע? קבע לעצמך שעה וצור קשר. 052-4721786
ימים טובים ומאתגרים
